גישה פסיכו-רוחנית לאכלנות יתר

גישה פסיכו-רוחנית לאכלנות יתר
מאת: ד”ר אריאל וורנר

אלו מאתנו שמתמודדים עם בעיות משקל, שואלים את עצמנו כיצד יתכן שדווקא בתחום האוכל והאכלנות אנחנו לא מצליחים לעמוד בהחלטות שלנו לאכול את מה שנכון לנו, לאכול בכמויות קטנות יותר, לאכול בריא יותר וכולי?

הרי בתחומים רבים בחיינו יכולתנו להתמיד בהחלטות היא סבירה פלוס, אז למה בעניין האוכל והמשקל אנחנו לא מצליחים לעמוד ביעדים שלנו?

איך זה שאחרי השתתפות בסדנאות מודעות שונות, החל מביקורים אצל תזונאיות ונטורופתים שונים, הרשמה למכוני כושר, שיעורי התעמלות, יוגה פילאטיס, עבודה עם מאמן(coaching) וכלה בהשתתפות בקבוצות תמיכה והרזיה למיניהן, עדיין לא הגענו ליעד המיוחל ואנחנו רחוקים מירידה במשקל, הרגשה קלילה, כושר גופני, תחושת השלמה עם הגוף שלנו, הכלת הרגשות שלנו במקום האכלתם, עצירת האכילה הרגשית לפני שאנו מחסלים את כל קופסת העוגיות ועוד ועוד....

איך זה שחלקינו עדיין מסתכלים במראה ולא אוהבים את מה שאנחנו רואים? למה אנחנו עדיין לובשים בגדים שחורים שנועדו להסתיר חלקי גוף ומקפידים להתעטף בצעיפים מטשטשים כדי לכסות אזורים מסוימים? והכי מפתיע- כיצד יתכן שגם אם הצלחנו ביעדים הנ”ל בזכות כל התמיכה המקצועית והפעילויות השונות שהשתתפנו בהן- הדבר לא מחזיק לטווח ארוך ושוב אנו מוצאים את עצמנו אחרי חודש, חודשיים, שנה, שנתיים שוב באותו מצב ואולי אפילו יותר גרוע ממה שהיה בהתחלה. מה קרה? או יותר נכון מה לא קרה?

גם לאלו מאיתנו עם מודעות עצמית לא רעה, שיודעים ש”לפעמים” האכילה היא רגשית ונועדה להאכיל ולמלא את הבור הרגשי שם בפנים, כדי לא לחוות את תחושת הכאב, הקושי, האכזבה, הריקנות, החרדה, העצבות, הבדידות, הכעס...(תרגישו חופשי למלא את הרגש הנכון לכם במיוחד), לא תמיד יש את היכולת לעצור את הושטת היד האוטומטית לחפיסת השוקולד, או מגש הבורקסים... אנחנו יודעים טוב מאוד שסלט עדיף על פיצה, ושתפוח עדיף על רוגלך- אבל זה לא ממש עוזר לנו.

אנחנו ממלאים את עצמנו בדיוק באותם דברים שעשויים אומנם לתת לנו תחושת נחת רגעית, אבל עלולים גם לתת לנו תחושת מלאות ואי נוחות פיזית, מנטלית ורגשית. אחרי האוכל יגיעו תחושות אשמה, כעס עצמי, תסכול, אכזבה אישית ואנו יכולים גם למצוא את אותנו יורדים על עצמנו טוב טוב עד ששוב היד נשלחת לעבר עוד פרוסת עוגה או גבינת שמנת כדי שוב להרגיע את התחושות קשות ..(כן, אני יודעת, שמעתם את זה בעשרות סדנאות וספרי ה”עזרה העצמית” שמסתובבים בשטח).

אז מה קורה פה? אתם ודאי שואלים, מה מניע את מעגל ההרס הזה ויותר חשוב- מה יכול להפסיק אותו?

לפי התפיסה שלי אשר מתבססת על תיאוריה פסיכו-רוחנית הנקראת פסיכוסינתזה אשר פותחה על ידי רוברטו אסיאג’יולי, המקום הזה בתוכנו שאחראי להתנהגות ההרסנית הזו שייך למה שאסיאג’יולי קרא “תת אישיות השרדותית”.

תת האישיות נולדה בעקבות טראומה או קצר אמפתי שגרמו לנו להרגיש ” לא קיימים”. אולי בגלל שלא ראו אותנו, או בגלל שכיבו לנו את היצירתיות וההתלהבות, או אולי בגלל שהזניחו אותנו, פגעו בנו...

אותה ‘תת אישיות השרדותית’ נולדה כדי להגן עלינו ולשמור על הקיום שלנו. אולם הבעיה היא שאותה ‘תת אישיות השרדותית’ בחרה באופן לא מודע לשמור עלינו בעזרת התנהגויות ודפוסים הרסניים- אותן התנהגויות שנועדו לטשטש את תחושת חוסר הקיום. כלומר, אכלנות יתר או התמכרויות אחרות אשר שאמורות לשמור עלינו מלהיעלם עושות בדיוק ההפך. לאט לאט הן הורסות אותנו ומנתקות אותנו. תחושת חוסר הקיום הזו באה לידי ביטוי בכמה וכמה צורות שונות אצל אנשים שונים: ריקנות, שעמום, חרדה, דיכאון, כעס הן דוגמאות ספורות.

ההתנהגויות ההרסניות שלכאורה אמורות לשמור עלינו, אומנם מטשטשות את תחושות חוסר הקיום באופן רגעי, אבל הן לא פותרות אותה. הריקנות, הבור שבפנים, לא מתמלא- בטח לא על ידי שוקולד או שמנת, בורקס או עוגת גבינה...האמת החשובה היא, ששום דבר חיצוני לנו לא יוכל למלא את תחושת הריקות הזו שצצה לה מדי פעם בפעם.

למרות התמונה הקודרת הזו יש מוצא. הבור יתמלא כאשר נאפשר לעצמנו להיות איתו בצורה מוחלטת מבלי לנסות להיפטר ממנו. אנחנו עשויים לקבל “הפתעה ” מעניינת אם נאפשר לבור הזה עם הריקנות, החרדה, הבדידות, הדיכאון או מה שזה לא יהיה, פשוט להישאר...להיות. נאפשר לתודעה שלנו להתבונן מחד בבור, ומאידך בדפוס ההשרדותי שמנסה למנוע מאיתנו להרגיש את הבור, אך הפעם נאמר לדפוס ההשרדותי:

”אין צורך שתפעל...לא צריך להרדים את הכאב, לא צריך לדחוף לו אוכל כדי להרגיע אותו, אני פה הפעם..

”אני”- כלומר התודעה הבוגרת והערה שלי פה הפעם כדי להכיל את הכאב, כדי להכיל את הילד הקטן או ילדה הקטנה הפצועה שבי...ויותר מזה...אני לא לבד...זה לא רק התודעה הבוגרת שלי...אני פה עם העצמי הגבוה שלי, עם ניצוץ שבי, עם האלוקיות שבי, עם הנשמה שבי...”

כאן אנחנו מכניסים לתמונה היבט נוסף בחוויה הקיומית שלנו, ההיבט הרוחני. שהרי כמה פעמים התבוננו בעצמנו במודעות עצמית נפלאה תוך כדי חיסול חפיסת השוקולד? כמה פעמים התבוננו בבהירות בדפוסים המטשטשים האלו? אנחנו יודעים שאין זה מספיק להתבונן ולדעת ולהיות מודעים....זו בדיוק הסיבה שלמרות כל הסדנאות והתזונאיות ומכוני הכושר אנחנו שוב מוצאים את עצמנו בנקודת ההתחלה.

מה שחסר לנו היא עזרתו של העצמי הגבוה שלנו, ה Self עם S גדולה, הכוח הפנימי או הכוח העליון, הניצוץ, החלק הרוחני שיכול להכיל ולתמוך, לחזק ולחבק, לעטוף ולערסל...זה בעצם החיבור לתחושת קיום נצחית ויציבה

כשאנו מחוברים לחלק הזה, אין לנו צורך לפטם את עצמנו, כי בעצם הבור לא קיים.

במקומו אנו חשים מלאות אין סופית שאינה תלויה בשום דבר חיצוני. זו תחושת קיום מלאה, תחושת
התעלות ואחדות עם העצמי שלנו...עם החיוניות בשיא הדרה..

התהליך הפסיכו-רוחני, המוביל לחוויית המלאות הזו, הוא תהליך שבשלב הראשון כולל הכרת החלקים הפצועים בתוכנו, התבוננות אמיצה בבורות ופיתוח היכולות להכיל את הבורות. לפתח תודעה מתבוננת ערה ורגישה שמתבוננת בחלקים הכואבים, הפצועים ובבורות מבלי להזדהות בצורה טוטאלית איתם ומבלי להיות
מונע ונשלט על ידי אותם תחושות של כעס, דיכאון, בדידות, חרדה ועוד.
האלטרנטיבה היא לחבור למקור הכוח, לאותו עצמי גבוה אלוקי, רוחני ולאפשר למקום הזה לרפא את פצעיו.

אתם ודאי שואלים כיצד ניתן להתחבר לעצמי הגבוה בדיוק ברגע שהיד מושטת לשוקולד והדפוס חוזר על עצמו שוב?...כאן נכנס המקום של חשיבות התרגול הרוחני שנועד לחזק לנו את “שריר החיבור” לכוח העליון הזה. התרגול יכול להיות תרגול של נשימות ויוגה, מדיטציה, תפילה, קריאת טקסטים של ידע רוחני ועוד...התרגול יכול להיות גם להיפגש עם חבר או חברה שמשקף לנו את החיבור לעצמי הגבוה שלנו, או הליכה כל הים או בטבע- שם אנחנו מרגישים את החיבור לעצמי הגבוה שלנו...כל דבר שעוזר לנו לזכור מי אנחנו באמת.

אם אנחנו מכירים ומחוברים לאני הגבוה שלנו, נוכל לחבור יותר בקלות לעצמי הגבוה כדי להכיל את החלקים הפצועים- להכיל אותם ולא להאכיל אותם, לחבק אותם ולא לפטם אותם, לתת להם אהבה ולא עוד דלק של הרס עצמי...

בזה אסיים ואגש לתרגול הנשימות שלי (הנלמד בסדנת אמנות החיים) המחבר אותי מיידית עם המלאות וחיוך האינסופי בתוכי...תחושה שעולה פי מיליון על מה שאוכל יכול לספק לי.

קראו על סדנת הרזייה כתהליך פסיכו-רוחני