דומה ושונה בין דמיון והתמקדות

דומה ושונה בין דמיון מונחה (לא דמיון מודרך*) ובין התמקדות בגישת IRF

(Inner Relationship Focusing)

מאת: ענת נוי עזריאלי

מזה שנים אחדות שאני עוסקת בדמיון מונחה והתמקדות, אני נשאלת “מה ההבדל ביניהם?” אני יכולה לומר שאני חשה בהבדלים ביניהם אך זה לא פשוט להמשגה ובכל זאת אני אנסה פה...

הדומה בין שתי הגישות הוא ששתיהן יוצאות מנקודת מבט שהידע, החכמה ויכולת הריפוי נמצאים אצל המונחה / המתמקד / המטופל ושהתהליך הוא באחריותו. ואילו תפקיד המנחה / הממקד / המטפל הוא ללוות, לתמוך בתהליך, לאפשר נוכחות עם מה שעולה...

דמיון מונחה משתמש בגוף כעוגן לתחושות בסוף התהליך או בנקודות מפנה משמעותיות בדומה לגישת ההתמקדות. בתהליך התמקדות הגוף הוא נקודת המוצא ולאורך התהליך נחזור ונשים לב “מה קורה עם הגוף כרגע...”

כמו כן עקרון מנחה בשתי הגישות, עקרון אי ההתערבות, המונחה אינו יוזם שינוי במה שעולה בתוך התהליך, הוא נמצא במקום של הקשבה אמפתית למה שהגיע (דימוי או תחושה מורגשת). כמובן שגם המנחה אינו מעודד או יוזם שינוי אלא תומך ומעודד הקשבה בלבד.

ההבנה שמה שמגיע הוא תמיד יהיה בעד המונחה, גדול וקשה ככל שיהיה, קיימת בבסיס שתי הגישות.

השוני בין שתי הגישות מתחיל בידית האחיזה הנדרשת לכניסה לתוך התהליך.

בהתמקדות אנו יודעים שלגוף יש ידע לגבי כל נושא שקשור לאדם, חייו וסביבתו ולכן נסתפק בכניסה פנימה אפילו עם נושא שלגמרי אינו מלובן ומה שיופיע יהיה מה שרלוונטי ומדויק לגוף כרגע בנושא זה.

הגוף יעלה ‘בעצמו’ את האופן בו הוא חי את המצב עליו מתמקדים. כלומר אין צורך בידית אחיזה לכניסה. בעת המפגש עם הפלט סנס (התחושה המורגשת לגבי נושא ההתמקדות)- תיאור מדויק יהווה ידית אחיזה טובה להמשך תהליך.

לעומתו, בדמיון מונחה יש לקיים שיחה מקדימה שמדייקת את הנושא אותו המונחה רוצה לפגוש. אם לא נדייק יש סיכוי שיגיע דימוי לא ממוקד, לא רלוונטי או שהמונחה לא יצליח להעלות דימוי.

זה מוביל לכך שבדמיון מונחה קיימים סוגי תהליכים שונים לנושאים שונים (דיאלוג עם כאב רגשי או גופני, דיאלוג עם חלק התנהגותי / מחשבתי / רגשי ועוד) לעומת התמקדות בה אנו עובדים עם תהליך אחד, מרובה אפשרויות, שמתאים לכל מצב.

עד כאן ההבדל בין הגישות שבעיקרו טכני.

ההבדל המהותי בין שתי הגישות היא הפילוסופיה שעומדת בבסיס ההתמקדות.

התמקדות (Inner Relationship focusing) מייצרת איכות של מערכת יחסים פנימית ביני, כישות או כהוויה שלמה, לבין משהו בי שמבקש או זקוק כרגע תשומת לב, כאשר בדגלה של הגישה קיימת קבלה רדיקלית של הכל. כמו שאן וויזר קורנל מכנה זאת The Radical Acceptance Of Everything .

נוכחות או Presence זו האיכות או המיומנות שמטופחת במהלך לימודי ההתמקדות, המאפשרת עם הזמן להיות פחות מוצף מחד ופחות מדחיק מאידך גם מחוץ לזמן ההתמקדות עצמה. היא מאפשרת להיות עם משהו בי קל כקשה, נעים ככואב, עם איכות של הקשבה אמפתית וסקרנות מתעניינת (קבלה רדיקאלית). התפתחות של מיומנות זו בעולם הפנימי מאפשרת עם הזמן בנייה של תחושת בטחון ואמון. בנוסף, ההתמקדות מטפחת תשומת לב לגוף כמקום של הכוונה בחיי היום יום.

לעיתים קרובות, במצבים שונים, מתמקד מנוסה ישים לב לאיתות של הגוף לגבי משהו שקורה כרגע ומתן תשומת לב לזה יכולה לאפשר התייחסות שונה למתרחש באותו רגע.

דמיון מונחה, לעומת התמקדות, מאפשר אינטראקציה אקטיבית יותר עם מערך הגוף והנפש. הוא מאפשר המחשה מטפורית ויזואלית של מצב רגשי, נפשי גופני ודיאלוג עם המקום.

בדמיון מונחה, כתמיכה בטיפול רפואי ע”י ויזואליזציה של האיבר בגוף או כאב פיסי ויצירת דימוי ריפוי, ניתן לעזור לתהליך ההחלמה. מפגש עם ‘יועץ פנימי’ יאפשר לקבל החלטות. במצבי מתח, מפגש עם המשאבים כמו ‘המקום הבטוח הייחודי’ או תהליכי הרגעה והרפיה מגוונים, יאפשרו לחוות ברמת הגוף והנפש הרפיה ורגיעה.

בהתמקדות לב התהליך הוא המשגה בסמלים של תחושה שהיא ללא מילים עדיין. התחושה המורגשת יכולה לבוא לידי ביטוי בדימוי אך גם במילים או תנועה, מה שמאפשר לפגוש את המשמעות העמוקה של כל אחד מהם. דימוי הוא סוג אחד של הסמלה ויזואלית . ישנם אנשים שערוץ הדימויים פחות פתוח עבורם והם מתמקדים נפלא.

לתחושתי ומניסיוני, שילוב בין שתי הגישות מהווה סל כלים רחב יריעה למטפל.

*הערה לגבי דמיון מודרך - שיטה בה המנחה מביא דימויים למונחה או המונחה מעלה דימוי ומוזמן לשנות אותו: להקטין, להעלים. שיטה זו נוגדת את רוח ההתמקדות והדמיון המונחה כאחד היא אינה מאמינה שהגוף יודע מה מדויק עבורו ומה קצב ההחלמה / השינוי שיגיע ממנו באופן טבעי.