- הוסף למועדפים
- שלח לחבר
- הרשמה לניוזלטר
- גוף-נפש ב-
פסיכולוגיית העצמי במרחב ההתהוות בין מערב ומזרח-
הרהורים בשאלת הבדידות הקיומית
מאת דפנה הומינר
הרצאה שניתנה במסגרת “ערבי צוותא”
של איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי
24/2/08
הקדמה (שקופית מספר 1)
הדברים אותם אביא בפניכם, התקיימו בתודעתי זמן רב בטרם התגלגלו להיוולד בדמותה של הרצאה זו.
עוד בטרם התחלתי את כתיבתי, ידעתי שארצה לדבר על פסיכולוגיית העצמי כעולם רחב מאד המגשר בין הוויות שונות:
בין פסיכואנליזה מערבית לבין בודהיזם מזרחי, בין פסיכולוגיה של נפש לבין פסיכולוגיה של רוח , בין הוויה סופית לבין חווית האינסופי.
היה לי ברור שבין כל איכויותיה של פסיכולוגיית העצמי, נפלא בעיני במיוחד המרחב התיאורטי העצום שהיא מציעה, מרחב בו מתאפשר עיסוק רציני ומקצועי בתחומי הוויה מאתגרים שעניינו אותי במשך שנים רבות מאד, תחומים אשר טרם היכרותי הקרובה עם תיאוריה זו נחשבו בעיני כחורגים מתחום עיסוקה של המחשבה הפסיכואנליטית על נפש האדם, ולפיכך לא העזתי לקוות למצוא דרך לשלבם בעשייתי הטיפולית ולהשקיע בהם מחשבה ולימוד מסודר ושיטתי.
פגישתי עם פסיכולוגיית העצמי ובעיקר עם מוריי וחבריי לדרך, שהפכו בהמשך לחבריי לאיגוד, היתה לי חוויה מרגשת ומשמחת שלעולם אכיר לה תודה ואוקירה : חוויה של שני עולמות תוכן ניפרדים לכאורה, אשר לפתע מתבהרת הזיקה הברורה ביניהם, והם הופכים בתוכי למהות אחת שלמה.
מכאן, שמהותה האינטואיטיבית של הרצאה זו, היתה לי בבחינת הידוע מראש , עוד בטרם התיישבתי להעלותה על הכתב ולתת לה את צורתה הפורמלית.
וכאשר הגיע מעשה הכתיבה עצמו, מצאתי עצמי מהלכת בין המילים הנכתבות עד שפגשתי במילה פשוטה אחת, וצלילה באזניי היה נכון ומכוון היטב.
מילה זו אינה מזרחית ואינה מערבית, לא פסיכואנליטית ולא בודהיסטית:
בדידות.
פסיכולוגיית העצמי, אותה אני מבקשת להציע כאן כגשר אפשרי בין ההוויה המזרחית להוויה המערבית, נגלתה לי מהזוית החדשה הזאת , כמי שמיטיבה לגעת בשאלת הבדידות הקיומית ונותנת לה תשובה הן במימד הנפשי של הקיום והן במימד הרוחני והאתי שלו.
ולפיכך חשבתי שאולי דווקא חוויה אוניברסלית זו, שאין לה כתובת ושם אחד ופניה רבים ושונים כפני הקיום האנושי באשר הוא, תיטיב לשמש לי כמדיום מגשר בין שתי ההוויות השונות הללו, ותעזור לי לנסות ולהלך יחד אתכם היום אל מעבר לגיאוגרפיה, מעבר לתיאוריה, מעבר לעצמיותנו השונה והניפרדת , אל חוויה של אחדות ושותפות לדרך אישית ומקצועית.
מבוא (שקופית מספר 2)
בשנים האחרונות, הולך וגדל העניין בבודהיזם בקרב הציבור בכלל ואנשי הטיפול בפרט: הבודהיזם אינו רק פילוסופיה רוחנית, אלא גם משנה טיפולית סדורה ומרתקת ,המפרטת את מקורות הסבל הנפשי ואת הדרכים לסילוקו. עם זאת, השילוב הפרקטי בין פסיכותרפיה פסיכואנליטית לבין הדיסציפלינה הבודהיסטית אינו פשוט, בשל מספר הבדלים מהותיים.
בבואי להציע כאן את פסיכולוגיית העצמי כגשר תיאורטי טבעי בין פסיכואנליזה לבין בודהיזם, עליי לתאר תחילה את מה שטעון בגישור, דהיינו את ההבדלים המהותיים בתשתית הפילוסופית עליה צמחו שתי הדיסציפלינות השונות הללו - את אופנות החשיבה המערבית והמזרחית.
תוך כדי תיאור חלק מעקרונות היסוד של הפילוסופיות הללו, אתעכב על ההבדל המהותי ביניהן בסוגיית הבדידות הנפשית, במובן העמוק והאונתולוגי שלה.
בהמשך , כאשר אציג את פסיכולוגיית העצמי כתיאוריה אשר מכילה באופן טבעי את המורכבות הזאת, אתבסס על ההמשגה התיאורטית הרחבה של רענן קולקה המבקשת להמשיך את חשיבתו של קוהוט על אודות הצורות וההתמרות של העצמי, כפי שמופיעה במאמרו של קוהוט משנת 66.
תיאורטיזציה זו, הקושרת את מושג הניראות (mirroring) למה שמכונן את הפצעתו של העצמי ,ואת מושג האידאליזציה למה שמאפשר את התמוססות מבניותו לתוך עצמיות מותמרת ועל-אישית, מאפשרת לי לנסות להציג בפניכם את אופנויות המחשבה המערבית והמזרחית, כמוכלות באופן הרמוני בתוך פסיכולוגיית העצמי וכמיוצגות על ידי שני חלקיה.
אני שמחה מאד להזדמנות להביע את הערכתי ותודתי העמוקה לרענן, על פריצת דרך רדיקלית מבריקה ואמיצה זו , בזכותה שני עולמות שהיו ניפרדים זוכים לשוב ולהתאחד בתוך עריסה תיאורטית אחת.
אני מאמינה ששתי הוויות אלה, המיוצגות על ידי המילים “מערב ומזרח” ואשר את מהותן אנסה לפרט בהמשך, הינן שני הבטים של הקיום האחד : הניפרד והסופי כלול באינסופי, ואילו האחדותי מצוי לעולם כגעגוע סמוי בתוך ההוויה הניפרדת .
אם להמשיך את מטאפורת ההליכה המשותפת שהצעתי , אפשר לתאר את שני חלקי התיאוריה המצויים בזיקה הרמונית זה לזה ,כשתי רגליים התומכות בשלם או כאדם המעביר משקל גופו באופן טבעי מרגל אחת לשנייה בשעת הליכתו...
התנועה החופשית הזאת של הליכה משוחררת והעברת המשקל מרגל לרגל , היא תמצית הקיום הבריא והבורא גם יחד.
נתחיל אם כן מבראשית...
(שקופית מס3)
בראשית היה השלם- על הדואליות ועל השאיפה לאחדות
מערב מזרח
אני מבקשת מכם להתבונן במילים הכתובות האלה , “”מערב” ו”מזרח” כעל מבנים לשוניים ייצוגיים בלבד, המשמשים לתיאור מיכלולים מסויימים של מחשבות, אמונות ותפיסות חיים .
אשתמש כאן במילים אלה כקיצור דרך שימושי בלבד , ועל מנת לתאר איכויות שונות של קיום, אשר מקושרות מבחינה היסטורית ותרבותית אל אזורים גיאוגרפיים שונים, אך הן לעולם מצויות יחד, בכל זמן ובכל מקום על פני כדור הארץ.
מיותר לומר את המובן מאליו, ובכל זאת אזכיר שאין שום דבר בצד המערבי של הגלובוס שהוא שונה מהמצוי בצידו המזרחי.
וכאן אני מבקשת ברשותכם לפתוח מעין סוגריים , ולהוסיף הרהור קטן על אודות השפה ועל המילים בהן אני משתמשת ברגע זה, וכולנו משתמשים בהן כמעט בכל רגע מחיי העירות שלנו, בין אם בדיבור ובין אם במחשבה בלבד.
זהו הרהור מעט נוגה, על הצורך האנושי להשתמש במבנים לשוניים שרירותיים, אשר נידונו להיות אך ורק בבואה לא מדוייקת של מה שהן מבקשות לומר, ולעולם לא הדבר עצמו...
אשתמש אם כן במילים מערב ומזרח , כסוג של קיצור דרך אל מהות כוללנית של שתי איכויות קיום שונות, שספק אם מילים, רבות וטובות ככל שיהיו, יוכלו לתארן באופן מדוייק.
(שקופית מס 4)
מערבומזרח
מבנהוזרימה
צורהומהות
חומרורוח
לעשותולהיות
הכרהותודעה
דואליותואחדות
הפצעהוהתמוססות
אילו הייתי רוצה להמיר אותן במילים אחרות, יכולתי להמירן למשל במילים : “מבנה וזרימה”, “צורה ומהות” , “חומר ורוח”, ושאר זוגות מילים יצוגיות, אותן הייתי מבקשת להצמיד יחד באופן מוחשי ממש, כדי להדגיש שגם אם לצורך הלימוד הדידקטי אין לנו ברירה אלא להפריד את השלם למרכיביו, הרי שהקיום עצמו לעולם אינו מערבי או מזרחי, וגם לא רוחני או חומרי ...
הקיום כשלעצמו הוא לעולם שלמות אחת בלתי ניתנת לחלוקה, המצוייה בכל.
כבני אנוש ,קיימת בנו הנטייה לדואליות, דהיינו לחלוקה לשניים לצורך ההמשגה וההנגדה, נטייה ליצור שיפוטים ערכיים מסוגים שונים, ובאופן כללי, לחיות בעולם מתמטי של יחסים וכמויות, עולם המחבב דיאלקטיקה מהסוג של : טוב ורע, יפה ומכוער נכון ושגוי וכדומה.
חלוקה זו הינה שימושית מבחינה הישרדותית ותיפקודית , אך לא רק שאינה מוחלטת אלא יחסית בלבד ולפיכך גם בלתי מדוייקת, אלא שאנו עצמנו נתונים לה, כמושאים לחלוקה בפני עצמנו, חלוקה הגובה מאיתנו את מחירה הנפשי הרב.
וכפי שהמשוררת יונה וולך בשיר “עוד בורגני”, ספק מפצירה ספק מזהירה אותנו :
(שקופית מס 5)
.. בוא נגמור אני אומרת לך
עם העניין הזה,
כמה שתחלק את העולם לשניים
הוא, העולם, יחלק אותך לשניים בחזרה....”
אבל קל לדבר על אחדות ועל הבעייתיות שבחלוקת העולם לשניים, וקצת פחות פשוט לחיות ולחוות את השלמות הזאת...
ולפיכך אעשה כאן את שכולנו עושים יום יום, ולמרות שאנסה לדבר בעיקר על האחדות הבלתי ניתנת לחלוקה, אשר מצוייה מעבר לצורות השונות של המופעים הקיומיים, אאלץ לעשות זאת דרך החלוקה, דרך ההנגדה, דרך ההמשגה המבנית.
(שקופית מס 6) :
לפנינו מוצגים זה מול זה, עקרונות היסוד של שתי הפילוסופיות, כאשר ההבדל המשמעותי ביותר לעניינה של הרצאה זו, הינו בשאלת הניפרדות מול האחדות וזיקת ההדדיות. נתמקד תחילה בעקרונותיה של הפילוסופיה המערבית.
עקרונות יסוד של המחשבה המערבית והמזרחית
פילוסופיה מערבית פילוסופיה מזרחית
ניפרדות זיקת הדדיות קביעות השתנות ,ארעיות אובייקטיביות סובייקטיביות
עצמיות ריקות
הניפרדות כעיקרון יסוד בחשיבה המערבית
תיאוריות ושיטות טיפול מבוססות תמיד, באופן גלוי יותר או פחות, על פילוסופיית חיים ו/או על אידיאולוגיה רחבה.
החשיבה המערבית עליה צמחו התיאוריות הפסיכואנליטיות, סבורה שנפש האדם , בדומה לגוף , הינה יחידה נפרדת של קיום, אשר כמו תופעות אחרות בעולם, יש לה התחלה אמצע וסוף.
הנפש נתפסת כישות בעלת קיום קבוע משלה, המושפע אמנם מהסביבה אך מתקיים בניפרד ממנה. הנפש מקיימת דיאלוג מורכב של השפעה הדדית עם הגוף, אך מתקיימת במקביל לו. בדומה לגוף, יש לה רצף התפתחותי משלה, עם חוקיות קבועה, אותה ניתן לפענח לפחות תיאורטית באופן מושלם, ובעזרת הפיענוח המדעי הזה, לשפר עד מאד את איכותה, ואף לעצב מחדש את תוואי ההתפתחות שלה.
שני אלמנטים אלה, הניפרדות וההתפתחות הקבועה והידועה מראש על ציר הזמן, מהווים אבני יסוד של הפילוסופיה המערבית עליה צמחה הפסיכואנליזה.
מכאן צומחת גם אידיאולוגיה רחבה הקובעת מהי בריאות נפשית ,ועל פיה עוצבו גם הגישות ושיטות הטיפול המקובלות.
ואם אמרנו ששני האלמנטים היסודיים המכוננים את הפילוסופיה המערבית הינם:
1. היותו של האדם יחידה בעלת קיום פיזי ונפשי תחום ומוגדר, הניבדל מהסביבה, יחידה המתפתחת מילדות לבגרות על ציר של זמן
2. בסיום מוצלח של התפתחויות אלה הופכת היחידה הלא בשלה למערכת בוגרת אוטונומית וקבועה ,
הרי שהאידאל המערבי על הבריאות הנפשית הוא אדם בוגר, “עצמאי” מבחינה רגשית,.
אשר סיים בהצלחה לעבור דרך כל שלבי התלות השונים בסביבה- בית הגידול הפיזי והנפשי שלו.
מעבר לניואנסים החשובים המבדילים בין התיאוריות הפסיכואנליטיות, מטרת ההתפתחות הנפשית (או הטיפול הפסיכולוגי) לפי מחשבה זו הינה :
סיום מוצלח של יחסי התלות הממשיים ו/או המופנמים בין הסובייקט לאובייקט הראשוני , באופן המאפשר כינון מערכת יחסים רגשית בה עקבות יחסי התלות המוקדמים , בין אם במודע ובין אם בלא מודע, אינם מפריעים או מעיבים על האהבה הבוגרת בין שני אנשים נפרדים , המסוגלים לקיים ביניהם אינטראקציה רגשית מספקת.
הבדידות הקיומית כנגזרת בלתי נמנעת של אכסיומת הניפרדות הנפשית.
אחת מנגזרותיה של פילוסופיה המעמידה במרכזה את הניפרדות הנפשית כמקבילה לנפרדות הגופנית, הינה ההכרח לקבל בהשלמה את הסופיות הנפשית והפיזית ואת עובדת המוות ככיליונו המוחלט של היחיד, יחד עם הצורך להסכין עם כאב התיסכול וההחמצה הנובע ממיגבלות הקיום הפרטי ומאי היכולת של הפרט לממש עצמו ולהגשים את שאיפותיו במלואן.
הדרך להגיע לבגרות רגשית ולתיפקוד מותאם ומספק בעולם, כרוכה לפי מחשבה זו, בתהליך ממושך של התאבלות הן על חלקיות הקיום ומוגבלותו, והן על הסופיות המוחלטת שלו.
מסקנה אחרת הנובעת מתפיסת עולם זו של ניפרדות, היא קבלתה של חווית הבדידות הקיומית כחוויה אינהרנטית ובלתי נמנעת לכאורה, בשל היותם של גבולות הגוף והנפש גם יחד, בלתי ניתנים לעולם לחצייה או לביטול.
האדם לעולם נולד לבדו ומת לבדו, ובתוך לבדיות זו הוא נידון לחוות את אזלת ידו אל מול עולם עצום המצוי בניפרד ממנו ומחוצה לו.
מכיון שהחיץ הפיזי המתקיים בין היחיד לבין העולם הינו בלתי נמנע, משתמע שהמיטב שאנו יכולים לצפות לו בהקשר זה הוא לשיכוך כאב בדידותו של העצמי היחיד , באמצעות יחסים של אינטראקציה חברתית ורגשית עם עצמיים אחרים.
אפשר לומר שאם הבדידות אינה ניתנת לעולם לביטול בשל גבולות הגוף והנפש המפרידים אותנו זה מזה, הרי שיחסי האהבה עשויים להיות מזור לבדידות, נחמה על התיסכול , ההחמצות, המפגש המכאיב והבלתי פוסק עם חוסר המושלמות של העצמי היחיד, שלעולם הוא סופי וחסר.
יהודה עמיחי כותב: (שקופית מספר 7)
”אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.
תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיח “
אלא שגם אותה תחבושת אנושית מנחמת על כאב הבדידות הבלתי נמנע, בדמותם של יחסי אהבה בין עצמי אחד לעצמי אחר המשמש לו כאובייקט , אינה משהו פשוט כל כך , בלשון המעטה.
יחסים בין שתי ישויות נפרדות המשמשות זו לזו כאובייקט רגשי , נידונים לעולם להכיל בתוכם אמביוולנציה , מאבק כוחות ולעיתים אפילו שנאה .
התיאוריות הפסיכואנליטיות מרבות להדגיש את האמביוולנציה הזאת , ולכל אחת מהן דרך יחודית משלה לנתח ולהסביר את הסיבות לכך. מעבר להבדלים בין התיאוריות, כולן נולדו על ערש הפילוסופיה המערבית המודרנית, אשר מנתחת את מורכבות היחסים הבין אישיים וגם התוכאישיים, על בסיס אכסיומת הניפרדות כאלמנט מרכזי בהמשגה התיאורטית.
בהקשר זה אזכיר את מחשבותיו של הסופר והפילוסוף ז’אן פול סארטר כמייצג את הזרם האקזיסטנציאליסטי של הפילוסופיה המערבית המודרנית. סארטר מצביע בכתביו על ההכרח במאבק שהוא אינהרנטי לנפש, על מנת לשחרר עצמה מהאובייקטיזציה שכופה עליה האחר .
הסובייקט על פי סארטר, נתון במאבק נורא מול סביבתו הקרובה והרחוקה, אשר יחסה האינטרסנטי כלפיו הופך אותו לאובייקט וגוזל ממנו את חווית החיוניות הנפשית שבהיות סובייקט פועל ובעל חופש בחירה משלו.
בין בני אדם המקיימים ביניהם מערכת יחסים כלשהי, מתרחש לפיכך סוג תמידי של מאבק, סמוי או גלוי, בו כל אחד מהם מעוניין להיות סובייקט טהור אשר נזקק לשם כך לאחר כאובייקט, הנמצא כביכול תחת שליטתו.
במחזה “בדלתיים סגורות” מספר סארטר את סיפורם של שלושה אנשים שמתו והגיעו לגיהנום. הם מוצאים עצמם ממתינים יחד בחדר סגור לבואו של מי שהם סבורים שיהיה התליין שיגזור את עונשם. במהלך ההמתנה הזאת, הם מנסים לחשוף זה את סודותיו של זה עד שלבסוף הם מבינים שנגזר עליהם להתענות לנצח, כל אחד במבטו המשפד ונטול הרחמים של האחר.
בתמונת הסיום אומר הגיבור :
(שקופית מספר 8)
גארסין: אם כן זהו הגיהנום. לא הייתי מאמין... אתן זוכרות את הגפרית, את המוקד, השיפוד... איזו מהתלה! אין צורך בשיפוד : האחרים הם הגיהנום...
(ז’אן פול סארטר, בדלתיים סגורות)
גם יצירותיו של קפקא מיטיבות לתאר את האכזריות הנוראה המצוייה בתוך ההוויה האנושית המנוכרת של בדידות נפשית אינסופית . בדידות קיומית זו ,אינה נובעת מהעדר פיזי של בני אדם אחרים, אלא ממצב של העדר מוחלט במבט אמפתי, בתוכו יכול למצוא אדם משמעות לחייו ולחוש עצמו כבעל קיום נפשי.
במאמרו “המצב האנושי וזן בודהיזם”, מסביר ריצ’ארד דה- מרטינו את בדידותו של האדם המשעין את קיומו על האגו, כמצב של פיצול נפשי כפול:
בינו לבין העולם, ובינו לבין עצמו.
(שקופית מספר 9)
”בתוך אותה הסובייקטיביות, שבה הוא מודע לעצמו ותופס את עצמו ,גם מופרד האגו וקטוע מעצמו. לעולם לא יוכל כאגו לבוא במגע עם עצמו לדעת את עצמו או לתפוס את עצמו מתוך אחדות מלאה ובלתי ניתנת להפרדה. כל ניסיון מעין זה מתיק אותו כסובייקט המתרחק יותר ויותר מתפיסת עצמו, ומותיר לו סתם דמות אובייקט של עצמו....” (דה מרטינו 1960)
הבדידות הנפשית אם כן, אינה רק תולדה של הגבול הבלתי נמנע שגוזרת ניפרדותו הגופנית והנפשית של האדם, וגם לא רק פרי המאבק על היות סובייקט ולא אובייקט נשלט, אשר שזור לעולם בתוך האינטראקציה עם האחר, אלא גם ,ואולי בעיקר, תולָדַת הניכור שלו מעצמו.
חווית הבדידות היא גם חווית הפער התמידי בין עצמי המבוסס על ההכרה הקוגניטיבית , אשר צופה ומודדת עצמה מבחוץ כביכול, לבין העצמי כחוויה.
פער זה מתואר באופן נפלא בשיר הבא של שימבורסקה:
(שקופיות מספר 10 ו 11)
כתיבת קורות חיים
מאת ו. שימבורסקה
מָה נַחוּץ?
נַחוּץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות חיים.
ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.
תימצות העובדות ובחירתן הכרחיים.
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד
ומהילדים רק את אלה שנולדו.
זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ לארץ.
השתייכות לְמָה, אך בלא הלָמָה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.
כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.
התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.
מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.
לכך יש לצרף תצלום באוזן גלוייה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר.
אם לסכם, יסודותיה של המחשבה המערבית אשר הולידה את הפסיכואנליזה המוכרת לנו עד היום, מצויים באכסיומת הקביעות והנפרדות של התופעות בעולם, ונפש האדם כאחת מהן, בבדידות הבלתי נמנעת הנגזרת מאכסיומה זו, ולפיכך גם בצורך להתמודד תמידית עם השסע: 1 .שבין העצמי היחיד לבין העולם “האובייקטיבי” שנתפס כחיצוני לו, 2. בין העצמי כחווית הווה סובייקטיבית , לבין העצמי כאוסף קבוע של רישומי עבר מופנמים , חלקם לא מודעים, של יחסם של אחרים כלפיו.
עם זאת, מאז ומעולם חיפש האדם דרכים לפתור את שאלת הבדידות הקיומית, ולאתגר את אכסיומת ניפרדות הנפש מהעולם הסובב אותה. אלא שחיפוש זה היה לרוב שמור לאנשי דת , לאמנים או לנאהבים בראשית התאהבותם . רק לאלה “הותר” לנגוע בחוויות של ביטול גבולות הניפרדות והתמזגות עם האחר או עם האל.
לגבי כל השאר, חוויות של התמוססות גבולות העצמי, נחשבו למצבים רגרסיביים ,לעיתים פסיכוטים , ותמיד קשורים במחשבה על אודות אשלייה , פנטזיה או תעתוע, שהכרח להתפכח ממנו בהקדם.
(שקופית מס 12)
האשלייה מתהפכת- יסודות הקיום על פי הבודהיזם :
התהוות הדדית,
השתנות, ארעיות
סובייקטיביות
ריקות
אם הפילוסופיה והפסיכואנליזה המערבית רואה את הניפרדות הנפשית ולפיכך גם את הבדידות הנגזרת ממנה, כסוג ידוע של אמת קיומית קבועה ונתונה מראש , ואת המצבים האחדותיים כמצבי אשלייה רגרסיביים,
בא הבודהיזם כנציגה של המחשבה המזרחית והופך את הקערה על פיה :
לפי ראיית העולם הבודהיסטית, הניפרדות היא היא האשלייה, תעתוע מחשבתי אשר נולד במוחו של האדם הנוטה לראות את הדברים כפי שהם נראים בראייה צרה של פני השטח, ולא כפי שהם באמת. הבודהיזם מזמין אותנו להתבוננות בעולם כרשת של התהוות גומלין, שכל הפרדה של אחד ממרכיביה והתייחסות נפרדת אליו כקיים בפני עצמו, הינה מלאכותית ומטעה.
התודעה האנושית נוטה לראות את הזרימה הבלתי פוסקת של החיים כאוסף של אירועים קבועים וניפרדים, ואילו לפי הבודהיזם, העולם הוא זרם אנרגיה אחד, אשר זרימתו אינה פוסקת לעולם. “אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים” אמר היראקליטוס , משום שהנהר אינו קיים כישות בפני עצמה, אלא הוא זרימת המים החולפים ומשתנים. האדם, אשר אינו מסוגל לשאת את חרדת ההשתנות המתמדת, מארגן את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת לתוך תבניות מחשבתיות , המקפיאות את הזרם ליחידות הוויה שהן כביכול נפרדות זו מזו , ונותן לכל אחת “שם קבוע ” משלה ויחס שהיא מתייחסת אל האחרות ,ואל מושגי הזמן והמרחב.
כך יוצר האדם את העולם בו הוא פועל ואשר אליו הוא מגיב.
החיים מלאי סבל, כותבת חוקרת הבודהיזם לידיה ארן, משום שאין אנו תופסים שכל התופעות בעולם, לרבות אנו עצמנו, הן ארעיות, משתנות, חסרות מהות קבועה ובלתי אישיות.
לפי הבודהיזם, הסבל הנפשי הקרוי דוקהה, ניתן לסילוק מפני שהוא תולדה של מצבי תודעה שגויים הניתנים לאיתור ולזיהוי, ואשליית הניפרדות היא אחד ממצבי תודעה שגויים אלה.
לא אוכל לפרט את ההמשגה השיטתית הקיימת בפרדיגמה הבודהיסטית הקרוייה דהרמה, ואומר בקיצור נמרץ, שתהליך סילוק הסבל הנפשי הוא :
תהליך של סילוק התעתוע אליו נקלעת התודעה האנושית בשל הקושי להכיר בשתי אמיתות קיומיות בסיסיות, השלובות זו בזו:
(שקופית מספר 13)
1. השתנות- ארעיות מוחלטת של הדברים כולם (אניצ’ה)
2. ריקות- העדר מהות קבועה של כל התופעות וה”אני” בכללותן (אנאטה).
סילוק התעתוע עובר דרך תירגול שיטתי , שמטרתו שיחרור ההאחזויות
( (Attachmentsשל התודעה בהמשגות האשלייתיות על אודות קביעות התופעות בעולם, וקביעותו של העצמי כאחת מתופעות קיומיות אלה.
כאשר אנו אומרים שהקיום הוא ארעי ומשתנה, וכך גם מהותו הנפשית והפיזית של האדם כחלק מאותו קיום משתנה, יש עדיין נטייה רווחת להניח שיש דבר מה קבוע כשלעצמו, אשר עליו חלים השינויים הנ”ל.
הבודהיזם אומר שאין כל משהו קבוע כזה. מה שקיים הוא אך ורק שרשרת של היווצרות : שורה אינסופית של אירועים רגעיים, נשימות, מחשבות, רגשות, פעולות ותגובות. כתנועה גלית של מעבר אנרגיה ממקום אחד לאחר, כל אירוע משפיע על הבא אחריו ויוצר אותו.
כדי לתפוס דבר מה באופן מדוייק , יש להתבונן בו כאחד מרכיביה של שרשרת התהוות זו, ולעולם לא כבעל מהות קבועה משל עצמו.
הבודהיזם מבקש להזהיר בעיקר מפני טעותו התפיסתית של האדם את עצמו כבעל ישות נפשית או נשמתית קבועה, הקרוייה “אטמן”. כשם שאין בעולם שום דבר בעל מהות קבועה משלו, כך גם אין כל עצמי. לפי מחשבה זו של אין- אני, הקרויה אנאטה כל רעיון העצמי הוא אשלייה שאין לה שום אחיזה במציאות , והיא יוצרת מחשבות מזיקות של “אני”, “שלי”, תאוות בצע, אנוכיות, שנאה ,קנאה, אלימות ועוד. לפי הבודהיזם, כל הרע שבעולם מקורו במחשבה המוטעית הזו על אודות קיומו של אטמן , עצמי ניפרד, החל מיחסי הפרט ועד למלחמות בין מדינות.
וולט ויטמן כותב :
(שקופית מס 14)
”אלה באמת מחשבותיהם של כל בני האדם בכל הדורות ובכל הארצות,
הן אינן מקוריות משלי,
אם לא שלך הן כשם ששלי הן, לא כלום הן, או לא כלום
כמעט”
והחכמים הבודהיסטים אמרו : “יש סבל אך אין סובל, יש מעשים אך אין עושה”.
נתעכב עתה על מושג הריקות שהוא מושג חשוב ומרכזי, המתקשר הן למושג הארעיות והן להעדר האני , והוא מפורש לעיתים קרובות באופן מוטעה כסוג של ניהיליזם או הכחשת המציאות, מפני שגם מושגים, כמו כל דבר אחר בעולם, מועדים לפירושים ולהשלכות וכך קרה שהמושג הבודהיסטי ריקות , מעורר פעמים רבות אסוציאציות לא נעימות של ניהיליזם .
אלא שהמילה “ריקות”, במשמעות הבודהיסטית שלה, אינה העדר קיום, ובודאי לא העדר ערך או ערכיות ,אלא רק הבקשה של הבודהיסטים להכיר בכך שאין לשום דבר בעולם קיום נפרד בפני עצמו.
”פרחים אינם פורחים באביב, אומר דוגן, מורה זן ידוע, “פריחת הפרחים היא האביב”.
הדברים ריקים מעצמיות, אך הם קיימים ועוד איך , אלא שהם קיימים כזיקת הוויה - inter- being .
ריקות היא העדר עצמיות כשלעצמה, ריקות פירושה קיום אך ורק בזיקה של תלות הדדית.
תיך נאת האן, כותב בהארות על סוטרת לב ההבנה:
(שקופית מס 15)
”אם אתה משורר, תראה בברור שענן שט לו בדף נייר זה. בלי ענן, לא יהיה גשם, בלי גשם, עצים לא יצמחו, ובלי העצים, אין אנו מסוגלים להכין נייר. הענן מוכרח להתקיים כדי שהנייר יתקיים. אם הענן איננו כאן, גם דף הנייר לא יוכל להיות כאן. אנחנו יכולים לומר שהענן והנייר הם שלובי הוויה.
ובהמשך הוא אומר :
”כאשר avalokite אומר שדף הנייר שלנו ריק, כוונתו שהוא ריק מקיום נפרד, עצמאי, הוא לא יוכל להיות כך סתם לבדו. עליו להיות שלוב הוויה עם אור השמש, הענן, היער, חוטב העצים, התודעה, וכל הדברים האחרים.
הוא ריק מעצמיות נפרדת, אבל ריק מעצמיות נפרדת משמעו מלא בכל. “
וכשאנו מסיימים את הטיול הקצרצר הזה במזרח ובמושגי היסוד של הבודהיזם, עם האמירה - “מה שריק מעצמיות ניפרדת משמעו מלא בכל”, כדאי לנו להזכיר לעצמנו שעצמיות ניפרדת זו שאנו מוזמנים להתרוקן ממנה, היא היא האחראית על קיומה של חווית הבדידות הנפשית.
מכאן, שההזמנה להתרוקן מעצמיותנו הנפרדת היא גם הזמנה להתרוקן מבדידותנו ...
(שקופית מס 16)
פסיכולוגיית העצמי כגשר אפשרי בין מזרח ומערב-
על צורות והתמרות
כפי שהצעתי בתחילת דבריי על בסיס התיאורטיזציה של רענן קולקה , פסיכולוגיית העצמי מיטיבה לגשר בין הוויה מערבית למזרחית , בשל היותה מהלכת על “שתי רגליים” תיאורטיות:
”רגלה המערבית” מצוייה בזיקה ברורה לפסיכואנליזה ועוסקת בהתפתחות המבנית של העצמי, כלומר בהתפתחותו של העצמי האישיותי או הצורני, כפי שקוהוט מכנה זאת במאמרו “על צורות והתמרות של העצמי” משנת 66 .
ואילו “רגלה המזרחית” מצוייה בחלקה השני של התיאוריה, וקשורה להיבט אותו מכנה קוהוט באותו מאמר בשם : ההתמרות ,הטרנספורמציות של העצמי.
נסקור תחילה כמה מושגי יסוד הקשורים להתפתחותו של העצמי המבני:
(שקופית מס 17)
”רגלה המערבית” של התיאוריה - הצורה (form)
התפתחותו הצורנית-מבנית של העצמי
1. התפתחות העצמי אינה מסתיימת עם תום תקופת הילדות, העצמי מוסיף להתפתח לאורך כל שנות חייו של האדם.
2. גרעין העצמי הינו פוטנציאל גופנפשי מולד, ועל מנת שיתממש, הפרט צריך להימצא בקשר מיוחד עם נוכחות אנושית הקרוייה זולתעצמי.
3. המטריצה המיוחדת של העצמי והזולתעצמי שלו הינה מעין רחם נפשי , העוטף ומזין את האדם לאורך כל חייו באמצעות ערוצים חיוניים שאפשר להמשילם לצינורות מזון וחמצן . החומרים המוזרמים בצינורות אלה, מירורינג ,אידאליזציה ותאומות, אחראים על בניית העצמי.
4. כשלים בתיפקוד הזולתעצמי הינם בלתי נמנעים. כאשר אינם חמורים מדיי, העצמי המתהווה יכול לסבול אותם על ידי יצירת מבנים מקוריים ומפצים, העוזרים לו להמשיך את ההתפתחות ,לשקם את החיבור למטריצת ההזנה המקורית או לחפש זולתעצמי חדש.
5. במשך הזמן ועם ההתפתחות התקינה דיה, המבנים השונים שנוצרו הופכים להיות תכונותיו ונטיותיו היחודיות של העצמי. מבנים אלה נחווים בהדרגה כמבנה קוהסיבי אותו חווה הפרט כ”עצמי” והסביבה מתייחסת אליו כאל “אישיותו” של אותו פרט.
זוהי תמצית החלק המבני של התיאוריה, שממנו נגזר גם הטיפול הפסיכולוגי המבוסס על שיקום מערכת ההזנה הנפשית דרך הקשר עם המטפל כזולתעצמי לצורך חידוש התפתחות העצמי .
אלא שקוהוט אינו מסתפק בתיאוריה המתארת את המבנה הצורני של העצמי, דהיינו את מאפייני האישיות. במאמר הנזכר, הוא ממשיך לתאר את התפתחות העצמי גם לאחר שהשלים את בנייתו הטובה והלכידה, ולאחר שהצליח להכיל בתוכו באופן מאוזן ורגוע דיו, את מערכת החסכים והפיצויים שנסיבות חייו ציירו במפת הדרכים שלו.
להתפתחות גבוהה זו, קוהוט קורא בשם התמרה, טרנספורמציה, דהיינו מה שמעבר לצורה.
התרחבותה של חווית העצמיות אל מעבר לגבולותיו של העצמי הצורני קרוייה נרקיסיזם קוסמי, ולפי קוהוט הוא מאופיין בחמש איכויות נפשיות : יצירתיות, אמפתיה,קבלת החלופיות של החיים, הומור וחכמה .
זהו השלב בו עצמיותו של האדם מסוגלת לחרוג מתוך תוואי מפת הדרכים של עצמה ובו זמנית להישאר חלק ממנה , זהו גם המקום בו אפשר לעזוב את הדיבור על נפש האדם כישות סולידית וקבועה, ולעבור להתבוננות במשהו אחר, שאפשר לכנותו רוח האדם.
(שקופית מספר 18)
”רגלה המזרחית” של התיאוריה-
מושגים קוהוטיאנים בראייה בודהיסטית
נתעכב עתה על המושגים הקוהוטיאנים התמרה, אמפתיה וזולתעצמי, מנקודת מבטה של המחשבה הבודהיסטית.
1. ההתמרה כעזיבת ההאחזות ותנועה אל עבר הריקות.
ההתמרה אינה “מצב חדש” של קיום, וגם לא צורה חדשה של העצמי.
התמרה היא מצב של תנועה- תנועת היציאה מתוך הצורה הרגילה של הקיום ,לעבר מקום שבו אין צורות כלל, אלא אך ורק פעולות, רגשות, מחשבות וחוויות .
מכיון שקיום זה מצוי מעבר לשמות הפרטיים המתחלפים של הברואים הכלולים בו , אנו מכנים את הקיום הזה קיום אוניברסלי, מוחלט.
בניגוד לקיום האנושי היחיד שהוא סופי, זהו קיום אשר לעולם אינו חדל, הוא אינסופי משום שאינו מתכלה אלא רק משנה צורה.
