מיינדפולנס, הבודהא והרוח בענפי התפוח מאת בת אל טולנאי

בת אל טולנאי

המילה מיינדפולנס נשמעת יותר ויותר בשנים האחרונות. כל כך משמח לשמוע רופאים בכירים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים מדברים על הצורך לעצור ולשים לב מה קורה לנו, מה קורה בתוכנו.

איכות המיינדפולנס או הקשיבות כפי שהיא מתורגמת כיום לעברית היא אחת מהאיכויות החשובות אותן אנחנו מוזמנים לטפח בתרגול הבודהיסטי.

 היא היכולת שלנו לשים לב, מקרוב, עכשיו, באופן פשוט וידידותי לכל המתרחש.

אנחנו מבינים, חווים ומפרשים את העולם בעזרת מחשבותנו, ואילו אלו נעות בקצב מסחרר וסוחפות אותנו אל זכרונות העבר, תכניות העתיד, השוואות ומדידות.

טיפוח קשיבות מאפשר לי לשים לב לא רק למה אני חושבת על המתרחש אלא גם לתחושות הגוף, לקולות, לריחות-  לשלל גווני הרגע הנוכחי.

לאחרונה נראה לי כי כמעט כל מי שאני שואלת אותו לשלומו מדבר על תחושת העומס. העולם כולו פרוס לפנינו ,האפשרויות בלתי נגמרות, הדרישות מאיתנו רבות והמחיר של כך ניכר בחוסר השקט, המתח והחרדה ההולכים וגוברים.

תרגול המדיטציה מסייע לנו בהתמודדות עם כל אילו, בתרגול אנחנו מטפחים את יכולתנו להביא את תשומת ליבנו, את העניין והקשב לאן שנבחר וללמוד להשאר לאורך זמן ממוקדים וערים לחוויה אחת. באופן זה אנו מפתחים, ריכוז , נוכחות וערנות למתרחש בתוכנו.

 אותו חופש בחירה מאפשר לנו לזהות דפוסי מחשבה מכאיבים, מעכבים, חוזרים ונשנים ולהבין כי אפשר להפנות את הקשב באופן מודע למקום אחר. אנחנו לומדים בהדרגה כי ישנה אפשרות ליצור שינוי שאינו מתוך מאבק בעצמנו כי אם מתוך בחירה אחרת.

משמעות המילה ויפאסנה היא ראייה חודרת, אותה ראייה חודרת מתחילה בעצירה ובקשיבות המתפתחת אבל הנחיות הבודהא רחוקות מלהסתיים בזה.

למעשה קשיבות היא שער לעולם שלם של לימוד וחקירה שכולו בשירות שחרור הלב והתודעה. ובמילים פשוטות יותר כולו בשירות היכולת שלנו לחיות חיים שמחים, עשירים, חיוניים ונדיבים כלפינו וכלפי הסובבים אותנו.

הבודהא היה איש צעיר מבית מבוסס היטב בהודו, את זה רובנו וודאי יודעים, אולי גם שמענו על מסעו לעבר ההארה המיוחלת. סיפור דרכו של הבודהא הוא סיפור מיתי שבין אם קרה או לא, מלמד אותנו, כסיפורי מסעות גיבורים אחרים על הדרך הפנימית, אתגריה ויופיה.

אחד הרגעים המכוננים באותו סיפור מסע מיתי של הגיבור העוזב את ביתו למען ההבנה המשחררת, הוא לא רגע גדול והרואי כי אם רגע קטן, פשוט ומאיר עיניים.

רגע שהיווה דווקא בפשטותו נקודת שינוי גדולה. לאחר מסעות ארוכים, תרגולים אזוטריים רבים, תעניות וצומים קשים שהביאו אותו, כפי שתיאר הוא את עצמו, להיות רזה כגבעול וכולו עור ועצמות, נזכר סידהרתא שלימים יקרא הבודהא ברגע מילדותו.

רגע בו שכב תחת עץ התפוח, הביט בריקוד העלים המתנופפים ברוח והקשיב לרשרושם ולקולות הציפורים.

שכוב על הארץ  עירני, שקט ונינוח.  באותו הרגע הייתה רק שלווה פשוטה, לא חוויה הרואית כחוויות שחווה באותם צומות וודאי. הוא לא ראה מלאכים, לא שמע קולות שמימיים ולא התעלה מעבר לגופו. למעשה הוא לא התעלה מעבר לכלום ולא היה לא שום צורך בכך.

באותו הרגע לא היה בו צורך בדבר, לא בשיפור עצמו, לא בהתקדמות לעבר משהו ואפילו לא צורך לצלם את עץ התפוח המתנועע ולשלוח לחבריו ברשת.

והאסימון נפל… ואיתו ההבנה כמה יקר טעם הרגע בו אין צורך לגרוע או להוסיף.

תורת הבודהא הינה פרקטית מאין כמוה, היא מפה נהדרת ומלאת חוכמה לטפח את אותה תודעה נינוחה.

תרגול מדיטציית הויפאסנה מלמד אותנו לעצור, להקשיב, לשים לב ולהניח. להניח ולו לרגע לצורך להשתפר, להתקדם, לנוע ליעד הבא.

לנוח תחת עץ התפוח של חיינו.  

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה