מפגשים עם דפוסי התקשרות (Attachment)

בני אנוש מחווטים במקור להיקשרות בטוחה.

תיאוריית ההיקשרות שהוצגה על ידי בולבי (1969) עסקה במקורה בהתפתחותם של ילדים ובתפקיד המכריע שיש בה לקשר בין הורים לילדים. אולם בשנים שחלפו מאז פורסמו ספריו של בולבי קם גוף מחקרי מקיף העוסק גם בהשפעתה של מערכת ההיקשרות על חייהם של אנשים מבוגרים. מחקר זה מוכיח עד כמה מערכת ההיקשרות נשארת פעילה לאורך כל חייו של האדם, והיא משפיעה על יחסיו הרומנטיים והזוגיים, על דינמיקות בתוך משפחות, על היבטים שונים של עולם העבודה והלימודים ועוד (בסיס בטוח, ג’ון בולבי, עם עובד 2016).

בסביבה מוקדמת המכווננת לצרכיו של הפעוט והנענית לו באופן מיטיב, צפוי ועקבי מתפתחת היקשרות בטוחה – היקשרות בה מגשים הילד את מלוא הפוטנציאל המולד שלו. זוהי סביבה בה מתפתחת בילד (ויותר מאוחר במבוגר) תחושה בסיסית של אמון, בטחון והגנה, אשר מביאה להתפתחות נוירולוגית אופטימאלית המטפחת יכולת לקשר, לנחמה, לויסות ולחוסן, ובה יש לילד תחושת עצמי גופנית-נפשית שלמה המשחררת אותו לנוע בחופשיות בין קשר ובין לבדיות החוקרת את העולם בסקרנות, במשחקיות ובהנאה.

בסביבה מוקדמת בלתי מכווננת, מזניחה, לא עקבית, מפחידה, פולשנית  או פוגענית מתפתחת היקשרות לא בטוחה – נמנעת, אמביוולנטית וחסרת ארגון. לכל אחד מסגנונות אלה מופעים אופייניים משלו, ויחד עם זאת בכל אדם מתקיימים מאפייני היקשרות הייחודיים לו/לה.

הכלים שיוצעו במפגשים ישלבו בין תרגולים של מודעות סומאטית (גופנית) לוויסות מערכת העצבים ובין חוויות מתקנות של היקשרות כדי לסלול את הדרך חזרה לעבר היקשרות בטוחה.

המפגשים מיועדים לכל המבקשים להכיר, להתנסות ולהעשיר את הבנתם על סגנונות ההיקשרות של עצמם ושל זולתם.