להקשיב לסימפטומים | מתוך הספר “השינוי המרפא” מאת ד”ר נמרוד שיינמן ‏

אף אחד לא אוהב בעיות וסימפטומים. יש בנו נטייה אינסטינקטיבית, הישרדותית, להדיפת חוויות מפריעות, הימנעות מהן, מלחמה בהן או הדחקה שלהן. גם תרבויות הריפוי, המערביות לפחות, נטו עד לא מזמן להתייחס לבעיה או סימפטום כישות שיש להיאבק בה ולהיפטר ממנה. אלא שמסתבר שהאינסטינקטים הבסיסיים שלנו עשויים להטעות. לפעמים דברים שנחווים כשליליים יכולים להיות בעלי ערך מוסף. אי נוחות יכולה להיות קריאה לעצירה, הזמנה לבירור, אפשרות לגילוי, הצעה לחשבון נפש, או הזדמנות להתבוננות ומסע פנימי.

פציעה ומשבר הם גם חלק בלתי נפרד ממסע הגיבור, שמופיע באין ספור סיפורים, אגדות ותרבויות. אחד מאלו הוא הסיפור על צ’יריון, דמות מיוחדת במיתולוגיה היוונית, שהכילה יסוד אלי-נצחי עם יסוד אנושי ופגיע. לפי הסיפור האגדי, צ’יריון נפגע יום אחד מחץ מורעל שנורה בשגגה. בזכות היסוד הנצחי הוא לא יכול למות, אך בגלל החלק האנושי הוא חווה פגיעה וריפוי מתמשכים. את התובנות שלו על מנגנוני הריפוי הוא העביר לתלמידו הפרטי אסקלפיוס, לימים אבי הרפואה (אסקלפיוס מוזכר בשבועת הרופאים המודרנית, יחד עם היפוקרטס).

בהשראת מיתולוגיית צ’יריון, טבע הפסיכיאטר קארל יונג את המושג “המרפא הפצוע”. לפי יונג, כל מרפא חייב להיות במגע עם הפגיעות האנושית שבו, וכל מטופל “פצוע” חייב לגלות בתוכו את הכוחות להכיל כאב, להפעיל החלמה ולממש מטרות גבוהות יותר. “אנשים בריאים באמת”, כותבת הרופאה האמריקאית ד”ר רחל נעמי רמן, “הם אלו שיודעים לעשות טרנספורמציה לחוויות החיים שלהם, כדי להשפיע על איכות הקיום שלהם”.

מיכל, בחורה צעירה ונאה בשנות העשרים לחייה, הגיעה אלי מתוסכלת ונסערת. פריחה אדומה, מגרדת ומכוערת נראתה על חלקים גדולים של הפנים, הצוואר, הזרועות והכתפיים שלה. האזורים הפגועים נראו דלקתיים, מגורים, עם מוקדים מפושטים של עור יבש, מעובה, פצוע וסדוק. הפריחה הופיע לפני יותר משנה, היא אמרה. היא ניסתה כבר כמה מומחי עור שרשמו לה קרמים ומשחות שונות. כל תכשיר עזר באופן חלקי, בדרכו. אלא שאחרי כל הקלה הייתה חוזרת החמרה.

“אתה מוכרח לעזור לי להיפטר מזה” ביקשה, “אני מוכנה לנסות הכול. העיקר – לסלק את הפריחות האלו, אחת ולתמיד”.

הסברתי לה כמה עקרונות ברפואה אינטגרטיבית: רגישויות למזון עלולות להיות מעורבות בלא מעט דלקות עור, וטיפול מומלץ כולל הסרה של מזונות “סיכון” ותמיכה במערכת העיכול באמצעות צמחי מרפא מיוחדים.

מיכל ביצעה באדיקות את התפריט שהותאם לה: נמנעה ממוצרים המכילים גלוטן, הסירה מוצרי חלב, צמצמה מלח ושמן, עברה מאכילת בשר לדגי ים טריים, הרבתה בירקות ירוקים וכתומים, ודבקה במשקאות נטולי קפאין וסוכר. רשמתי לה גם מיצוי מצמחי מרפא, שמיועדים, לפי הספרות המקצועית, ל”ניקוי הכבד” ו”תמיכה במנגנונים אנטי-דלקתיים”.

תוך מספר שבועות התחולל שיפור של כ-70 אחוז. העור הפך לפחות יבש, פחות מגורה, ונדמה בשלבי החלמה. שנינו היינו מרוצים. המלצתי לה להמשיך בתהליך ולבוא בעוד כחודש.

אלא שאחרי חודש, כשמיכל חזרה, חזרו אתה שני מכריה הוותיקים: הפריחה והייאוש.

היה עלינו לברר כיוון אחר.

להקשיב לאי נוחות

הרעיון הטוען שאפשר “להקשיב לסימפטום”, או “להבין את המסר מאחורי הכאב” עשוי לגרום להרמת גבות. הסימפטום, גופני או נפשי, מוכר לנו בעיקר כ”מחולל סבל” ולא כנושא בשורה, ישות שרצוי להיפטר ממנה ולא משהו שראוי להקשיב לו. ביוונית, שורש המילה “סימפטום” מקושר לתאונה, ביש מזל, משהו שמערער איזון.

האם ניתן להתייחס ל”יוצר סבל” כאל גורם חיובי, ולא רק כאל אויב שלילי? לשכל הישר זה נדמה כאבסורד. איך משהו שמערער אותנו יכול להוסיף בריאות? איך תהליך של דפורמציה יכול להפוך לטרנספורמציה? איך אפשר לדבר במושגים של “מסע ריפוי” כשאנחנו בקרוסלה של כאב?

ובכל זאת, יחסי הגומלין בין משבר וצמיחה, סבל ויצירה, מחלה וריפוי, קיימים לכל אורך תולדות ההיסטוריה, ומהווים חלק בלתי נפרד מתולדות הרפואה.

“פגיעה באדם לא תגרום בהכרח רק לסבל, ויש לכך הסבר”, כתב הפסיכיאטר האמריקאי אריק קאסל. “אנשים מסוגלים לצמוח בתגובה לסבל, ואז במקום שיהפכו למצומצמים יותר, משהו בהם יתרחב”. ד”ר נעמי רמן, רופאה אמריקאית עתירת ניסיון, אמרה על כך: “בכל אדם טמונה יכולת מולדת ללמוד ולהתפתח. מחלה וכאב, לכאורה האויבים הקדומים שלנו, יכולים לעורר את היכולת הזו, ולשמש אז גם כהזדמנות ולא רק כביש מזל”.

לא כל מרפא בהכרח מתפקד על-פי העקרונות הללו. אחד ממורי הפסיכותרפיה הביקורתיים שהיו לי נהג לדמות את המרפא המצוי לאקדוחן מושיע במערב הפרוע. במערבון הקלאסי, החיים הופכים לבלתי נסבלים בגלל דמויות עוינות ש”עושות את המוות” לחפים מפשע. בחדר הטיפול, הישויות הללו נקראות כאב, מחלה, חרדה, דיכאון, קונפליקט פנימי או זיכרון טראומטי. באופן כזה או אחר הישויות הללו חומקות ממנגנוני ההגנה שלנו, ובדומה לנרטיב של סרטי המערבונים, הן מאיימות על הבית ומערערות יציבות ורציפות.

במערבון המצוי, כדור האקדח הוא הפתרון היעיל. בטיפול המצוי זוהי מנטליות “כדור הקסם”, פתרון פופולארי למפריעים גופניים או רגשיים. חברות התרופות מנסות לשכנע אותנו עד כמה אנו וחסרי אונים מול מכות הגורל: סערת החרדה בראש, מכת הברק בלב, בעירת האש בקיבה, או שכבות האבן בעורקים. התרופה מוצגת ככדור פלא או כטיל מונחה, שיחזיר לנו איזון של בלרינה עם עוצמה של פיל.

מפרסומי תרופות, עיתונות רפואית לרופאים, ארצות הברית, שנות ה-80

 

מדוע עולם התרופות כל כך מפתה וקוסם? כי הוא מתכתב עם המנגנונים הראשוניים ביותר שלנו, שמטרתם הישרדות. כל מצב גופני או נפשי חריג מצדיק לכאורה תגובה הישרדותית, ומנגנוני ההגנה שלנו מתוכנתים לכך. האינטרס הבסיסי של דפוסי ההגנה, הוא לברוח ממצבים לא רצויים או לא נעימים. להיפטר ולא לדבר, לסלק ולא לברר, להכחיד ולא להקשיב, להכריז מלחמה ולא לנהל שיחות פיוס. ועם מי בדיוק נדבר?! עם הכאב? עם כיב הקיבה? עם החרדה או הדיכאון? עם השד שנוגס בגוף או בנשמה?

 

להקשיב לגוף

החלטתי לשתף את מיכל באפשרות “מוזרה” שעומדת לרשותנו: האפשרות לפגוש ולחקור את המצב ללא שיפוטיות וללא תגובתיות.

“לפעמים”, אמרתי לה, “כשסימפטומים מתעקשים וחוזרים, כדאי לנסות להקשיב להם, כדי להבין את ההיגיון הפנימי של הגוף. סימפטומים עשויים להיות כמו בן זוג בעייתי, שמוכן לשתף פעולה רק אחרי שהוא מקבל הכלה, הקשבה, הערכה ותשומת לב”.

“מה זה אומר?” שאלה, “מה אתה מציע? מה עלי לעשות?”

“תעצמי לרגע עיניים. תעבירי את תשומת הלב שלך מ”איך זה נראה” ל”איך זה מרגיש”. תפני תשומת לב לתחושות עצמן. קחי רגע כדי למפות את התחושות, כפי שאת חווה אותן כעת.”

“אני חווה גירודים ועקצוצים – בפנים, בצוואר, בכתפיים ובידיים. בזרועות נמצאות שתי מושבות חזקות במיוחד”.

“מצוין… תתרכזי במושבות האלו… תני להן כמה שיותר תשומת לב… תנסי לגייס מקסימום סקרנות וסבלנות, ומינימום ביקורת. שימי לרגע בהמתנה את החלק שבך, שרוצה להיפטר מהמושבות האלו. נסי להתבונן בהן ממקום יציב ורגוע, כאילו את אומרת להן, “הגעתי, אני פה”.

מיכל נראתה מרוכזת מאוד, דוממת. עיניה העצומות כמו הביטו פנימה.

“תתייחסי למושבות האלו כאל ישות שיכולה להתבטא, לדווח, להסביר. תבדקי אם הן מוכנות להיות איתך בדיאלוג”.

תגובתה בוששה לבוא. רק לאחר זמן רב לחשה: “הן מוכנות להיות אתי בדיאלוג”. רעד קל הופיע בשפתיה, “הן אפילו שמחות לרעיון, כאילו אומרות שהגיע הזמן שאקשיב אליהן”.

“מצוין. נשמע שאת מוכנה לפגוש אותן, והן שמחות לפגוש אותך”.

חשבתי שציור עשוי לתת לנו מידע נוסף. הייתה חפיסת צבעי פנדה לידי.

הנחיתי את מיכל להיפרד לרגע מהתהליך, ולפקוח עיניים.

מיכל פקחה עיניים, בחרה צבע אדום וכחול, וציירה בזריזות את המושבות.

מושבות הגירוד של מיכל

 

הציור לא העלה תובנה חדשה, פרט לעובדה מוזרה אחת. אזורי הפריחה המגרדת, האדומה במציאות, צוירו משום מה בכחול, ודווקא מתאר הגוף צויר באדום. עדיין לא ידעתי מה המשמעות, והחלטתי לחזור לתהליך ההתמקדות בתחושות עצמן.

ביקשתי ממנה לעצום עיניים מחדש.

“תחזרי למושבות. תאמרי להן שחזרת. תשאלי אותן איך הן מרגישות כלפיך”.

מיכל שתקה והתכנסה בתוך עצמה.

“הן כועסות וממורמרות עלי”.

“יופי. תבדקי אם יש משהו שהן מוכנות להוסיף”.

“הן אומרות שהן כועסות כי אינני מתייחסת לרגשות שלי”.

הדהדתי לה את דבריה. “הן כועסות כי אינך שמה לב לרגשות. נשמע שהן מעוניינות שתהיי במגע עם רגשות מסוימים… תבדקי איתן”.

“כן”, אמרה מיכל, “הן כועסות ומאוכזבות, כי אני לא עושה כלום עם הכעס שלי”.

“זה מעניין”, אמרתי, “הן כועסות כי את לא מספיק כועסת”.

פניה של מיכל הסמיקו.

“האם יש משהו שהיית רוצה לשאול אותן בקשר לזה?”, שאלתי.

“לא ממש”, אמרה, “אני חושבת שאני יודעת על מה הן מדברות”.

“שתפי אותי”.

“הן מתכוונות לכעס שלי על אמא שלי. היא מוציאה אותי מדעתי ואני סופגת את זה שוב ושוב. אמא שלי אלופה בלומר לי מה לא בסדר אצלי ומה אני חייבת לעשות. אין מפגש אתה שלא אשמע בו ביקורת. זה מתסכל, מרגיז ומעצבן. בכל פעם כזו אני משתתקת, שותקת, מתנתקת, ומחכה שהתסכול והכעס יעברו. הם באמת עוברים, עד הפעם הבאה. אף פעם לא אמרתי לה עד כמה הביקורת שלה קשוחה ופוגענית”.

“תבדקי אם יש לכעס מקום בגוף”, הצעתי, “או אם ישנו דימוי שיסמל אותו”.

עברו שניות ארוכות נוספות של דממה.

“מה קורה?”, שאלתי אותה.

“ישנו מקום וישנו דימוי”, אמרה בשקט. “כעס ותסכול ממלאים את הבטן שלי”.

“האם זה דימוי ברור?”, שאלתי אותה. “משהו שתוכלי בקלות לצייר?”

“כן, בוודאי”, היא פקחה עיניים וציירה את הבטן ה”מלאה”, נעזרת באותם צבעי כחול ואדום.

כעת קווי הגוף צוירו בכחול, ומטען הכעס שממלא את מערכת הקיבה והעיכול צויר באדום זועק.

כעס ותסכול – במערכת העיכול

ביקשתי ממנה להתבונן בציור ובמטען הזועק שבבטן.

“מה הבטן הייתה מעדיפה או מציעה שיקרה?”

“שאעשה משהו… שאגיד משהו… שאסייע לכעס להשתחרר במקום לאגור אותו… שאדבר עם אמא, במקום להתנתק ולהדחיק. אין הרי סיכוי שהיא תבין ותקלוט את זה בעצמה”.

“ומה את חושבת על זה?”

“אני חושבת שזה נכון, שזה הגיוני. אני מוכנה לנסות”

“מצוין. תבדקי איך הבטן מרגישה כעת, כשאת במגע עם התובנה הזו”.

“היא הרבה יותר רפויה, נינוחה, רכה”.

נתתי למיכל העתק מצולם של ציוריה, והמלצתי לה לכתוב את חוויית המפגש, בדומה לתיעוד של חלום לפני שהוא מתפוגג. לא ראיתי צורך לעודד אותה לשוחח עם אמה – האמנתי שהיא תעשה זאת בעצמה. ביקשתי ממנה ליידע אותי בנוגע למצב העור שלה, במהלך החודשים הבאים. היא לא הזדקקה למפגש טיפולי נוסף.

מדימוי לריפוי  

“כל מחלה יכולה לספר לנו סיפור”, כתב הסופר האמריקאי מארק באראש. “הסיפור איננו רק על רקמות או תאים, אלא על עצמנו והחיים. אם נגייס אומץ ונקשיב, נגיע לרוב לעולם רגשות, חיוביים ושליליים, שנמצאים בלב העולם הפנימי שבנו”.

אבל מהיכן ניקח את הנכונות והמיומנות להקשיב? ואיך עושים זאת?

קארל יונג, הפסיכיאטר השוויצרי, היה בין הראשונים שנתן תשובה לשאלה ששואלת איך אפשר להסתכל על סימפטומים באופן יצירתי, ולהפוך אותם לבעלי ערך חיובי. את תשובתו ניתן לסכם בשתי מילים – פענוח צופן. יונג סבר שאם נעניק לבעיות ולסימפטומים שלנו דימויים וסמלים מתאימים, מה שהוא כינה ה”ארכיטיפים של הנפש”, הם יכילו בתוכם את המפתחות להחלמה. להבדיל משיטתו של פרויד, שבה חלומות ופנטזיות משקפים בעיות שמחייבות טיפול, הגישה היונגיאנית טענה שהדימויים מחברים את האדם לארכיטיפים הגדולים ולמשמעויות עמוקות שכל האנושות חולקת. כשדימוי עולה מעולם הנפש הפנימי, הוא חושף מציאות סמויה, מגשר בין המודע והלא מודע ומאפשר לנו – אם רק נדע מה לעשות אתו – להניע משאבי החלמה.

יונג פיתח לשם כך טכניקת מדיטציה שהוא כינה בשם “הדמיה אקטיבית”, שמנחה להעביר את “המפריע התורן” לעולם המטאפורי ולזהות את הדימוי שלו שם. אל כל מטאפורה – אם זו אש שורפת, סכין חותכת, נמר אכזרי או בור אינסופי – הוא הציע להתייחס כאל ישות עצמאית, “אמיתית”, כדי לאפשר לסיפור שלה “להיפתח”, “להתפתח” ו”לספר את עצמו”. יונג הדגיש שכדי לעזור לתת המודע לבטא את עצמו, חיוני “לזרום” עם כל מה שעולה ומתרחש, בלי שהתודעה הרגילה תתערב בסצנה או תשתלט עליה.

אבא פיל

“אני סובל מהיחסים הטעונים שלי עם אבא יותר מאשר מהמחלה, התרופות והבעיות הכלכליות שלי”. שאול היה בן ארבעים ושלוש, גבר נשוי ואב בעצמו. בשיחת הטלפון שקדמה לפגישה שמעתי ממנו על מחלת פרקים לא פשוטה ועל טיפולים לא קלים, כל זאת כשהוא נשוי, אב לשתי בנות ובעל עסק עצמאי. הוא חיפש טיפול תומך. “אין סיכוי שאכנס עם אבי לטיפול זוגי”, חייך, “אבל שמעתי שעקרונות גוף-נפש עשויים לעזור”.

עשייה טיפולית עם מצב טעון עלולה להעלות סערה רגשית, וצעד ראשון במצבים כאלו הוא חיבור למשאבים, או “עוגנים”, של בטחון ורוגע. ביקשתי משאול למצוא לו, בעולם הדמיון, מקום מיוחד בטבע, שיסמל עבורו רגיעה ובטחון. הוא תיאר את עצמו “עומד בשדה ענקי של עשב ירוק ונמוך, מאופק לאופק. ישנה שמש חמימה, רוח עדינה ונעימה, הרבה מרחב, הרבה שקט, ותחושה מדהימה של רגיעה, רעננות וחופש”.

“כעת עצום עיניים ותהיה שם לרגע”, ביקשתי. “תחווה את כל מה שסביבך… תספוג את השדה, החופש, הרעננות והרוגע… תרגיש את הגוף, מקשיב ומגיב”.

שאול שקע לרגע בעולמו הפנימי.

“כשאתה מוכן, תאפשר לדימוי של חיה שתסמל את אביך להופיע ולהגיע. תדמיין שהחיה הזו ממש מחכה להזמנה הזו, ושהוא, בתור חיה, יגיע ויופיע. תן לי סימן כשמשהו מגיע, עם נענוע קל בראש”.

הגוף שלו התכופף. “מה קורה?”, שאלתי.

“אני בשדה, והזמנתי חיה שתסמל את אבא שלי. מגיע פיל אפריקאי ענקי ואלים. הוא מתקרב לכיוון שלי במהירות, בריצה. הוא אלים, לא אכפת לו מכלום, אפשר לראות את העיניים המרושעות שלו, והוא פה כדי לדרוס אותי”.

“תברר מה הוא רוצה ממך”.

“הוא לא רוצה ממני כלום, הוא רק רוצה לרמוס”.

“אתה יודע למה הוא רוצה לרמוס אותך?”

“לא. הוא פשוט אלים, וזה מה שהוא רוצה”.

“תשאל אותו מדוע הוא רוצה לרמוס אותך? מה ברקע? מה הוא זוכר? למה הוא מגיב?”

“הוא לא עונה… הוא רק ממשיך להתקרב, כדי למעוך אותי”.

“ומה קורה לך? מה אתה מרגיש, מה אתה עושה, מה אתה חושב?”

“אני מרגיש שאני כמו ילד קטן, אולי בן חמש. אני לא יודע מה לחשוב, או מה לעשות, או איך להגיב”.

“אתה יכול לברוח?”

“אין לאן לברוח… אין איפה להסתתר… הוא הרבה יותר מהיר ממני… הוא ישיג אותי וירמוס אותי”.

“יש משהו שהוא אולי רוצה לבקש ממך?”

“לא, אין לו מה לבקש ממני. אני לא מעניין אותו, והוא פה כדי למעוך”.

שפת הגוף השפופה של שאול שדרה מצוקה. ידעתי שרצוי שאמצא בזריזות פתרון יצירתי.

נזכרתי כי בטיפול זוגי, במצבי עימות בין שניים, אחד האמצעים הפשוטים והיעילים הוא חילוף: מבקשים מבני הזוג להחליף מקומות ותפקידים ולהמשיך את המפגש. חילוף כזה מחלץ את הדרמה מהקיבעון, ומאפשר כמובן לכל צד לחוות לרגע את הצד האחר.

“אני הולך לבקש ממך משהו לא שגרתי” אמרתי לשאול. “תהיה לרגע הפיל עצמו. תתמקם בגוף שלו ותהיה הוא. תהיה הפיל הענק הזה, עם כל הכוחות שלו. קח את הזמן להיות הוא”.

שאול שתק.

“כשאתה הפיל, שים לב במיוחד מה מתווסף. איך זה מרגיש להיות הוא? איזה משאבים או חוזקות ישנם שם? שים לב במיוחד לאיכויות שקיימות בפיל, בך, כשאתה הוא, כשהוא אתה”.

הגב השפוף של שאול התרומם והתיישר. הנשימה שלו הפכה עמוקה וארוכה. בלי שהוא שם לב, הישיבה שלו הפכה לזקופה ויציבה.

“וואו”, הוא אמר, “אני גבוה… אני חזק… יש לי המון כוח. יש לי המון עוצמה. אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות… אף אחד לא יכול לעצור אותי. אני יכול ללכת איך שאני רוצה ולאן שאני רוצה. אי אפשר להכניע אותי”.

הנחיתי אותו להישאר עם הזקיפות והעוצמה הזו, ולהזמין את הגוף שלו “להתרגל לרעיון”.

“מה המשמעות של זה בשבילך?”, שאלתי, “מה אתה יכול לקחת ממקום הכוח והעוצמה הזה?”

“שאני מסוגל להתמודד אתו, עם אבא! אני לא צריך לפחד ממנו! אני לא צריך לחשוש ממה יגיד או איך יגיב”.

לפגישה הבאה, שאול הגיע זקוף. הוא סיפר ששלח לאביו מכתב, וזה התקשר אליו וביקש להיפגש. המפגש והשיחה התרחשו, והיו מצוינים מבחינתו.

הפרדוקס של השינוי

שינוי אמיתי, טוענים עקרונות גוף-נפש, לא נובע מהפעלת כוח, חשיבה חיובית, אמונה עיוורת, מניפולציות או שכנוע עצמי. באופן פרדוקסלי, שינוי מתרחש דווקא כאשר אנחנו נוטשים לרגע את המאבק והמאמץ לשנות, מנסים לראות את המציאות על כל רבדיה, ושואפים קודם כל לקבל את המצב כפי שהוא. שינוי מהותי נובע דווקא מהיכולת לעבור ל”עיניים חדשות”, להתבונן במציאות במיומנות, להגיע למקום בו הגוף והנפש נפגשים, ולאפשר לתהליכים חבויים להשתחרר ולהתאפשר.

הסבל היה איתנו מאז ומתמיד; האם זה באמת משנה באיזה צורה הוא מגיע?”, כתבה אתי הילסום ביומן השואה שלה, ששרד ופורסם לאחר מותה. “אולי מה שבאמת משנה הוא איך נפגוש אותו, ואיך נשלב אותו אל תוך חיינו” (מתוך “השמיים שבתוכי“, הוצאת כתר). גישות גוף-נפש מעניקות כלים שמאפשרים לפגוש את מחוללי הסימפטומים פנים אל פנים, ולהפיק משמעויות חיוביות. האתגר בהתבוננות כזו, הוא לפתח מיומנויות שיאפשרו לנו להזמין, להכיל, להקשיב, להבין, לקבל, ולהתכתב עם כל מה שהחיים מביאים לנו – כאב ועונג, נינוחות ואי נוחות, רגוע וגרוע.

שני עקרונות או תהליכים שזורים בדרך כלל בעשייה כזו. תהליך אחד קשור לוויתור, לפחות רגעי, של המאבק בכוחות שמפריעים לנו, כדי לאפשר חקירה והכרות נטולי שיפוטיות, תגובתיות או דעות קדומות. התהליך השני, המשלים, מנחה לפגוש פגיעות, כמיהות וחוזקות, לנהל איתם דיאלוג, ליצור אתם “זוגיות” חדשה, וללמוד לנהל את המשאבים שנובעים מכך.

“אנחנו יודעים להתחזק במקומות השבורים”, אמר לי פעם מנתח הסרטן האמריקאי ד”ר ברני סיגל, מחבר הספר “אהבה, רפואה וניסים”, כשהוא מתכוון כמובן לא רק להתחזקות העצם באזור השבר שהחלים, אלא לטרנספורמציה שאדם יכול לעבור בעקבות משבר. “לגוף האנושי אין מסוגלות להצמיח משהו חדש במקום חלק שאבד לו”, כתב הפסיכיאטר הנודע אריק קאסל, “אבל האדם מסוגל לכך”. “ישנו סדק, סדק, בכל הדברים”, כתב ושר הזמר לאונרד כהן, “וכך מגיע האור פנימה”.

2 מחשבות על “להקשיב לסימפטומים | מתוך הספר “השינוי המרפא” מאת ד”ר נמרוד שיינמן ‏”

  1. טליה בראל

    קראתי ואהבתי מאד! כנטורופתית שעובדת גם עם התמקדות, אני מאד מאמינה בהסתכלות ובשיטת הטיפול הזו. אשמח לקרוא את הספר – איפה ניתן לקנות אותו?
    בימים אלה אני מחפשת מסגרת לימודית בדיוק עם הגישה הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה

להרשמה לארועי יום פתוח און ליין

*אנא בחר/י את המפגשים בהם תרצה/י להשתתף, יש לשים לב שלא להירשם למפגשים בשעות חופפות.
** פרטים וקישורים יישלחו במייל.