(אפיק, 2025; עורכים: מיכל ברנע אסטרוג ויפתח אלוני), עמ' 119–124
קבענו להיפגש במקום שלך על שפת הים. החוף היה שקט וריק, האנשים פחדו להסתובב. גם אני פחדתי, אבל את ביקשת את הים. הים הוא הרופא שלך, אמרת. לא ניכנס לעומק, אמרת. במקרה הגרוע נשתטח, הסכמנו שתינו, על החול החם.
הגעתי קצת לפניך והתיישבתי על שמיכה דקה. כשהתקרבת, ראיתי אותך. היה לי נדמה כאילו קווי המתאר של דמותך מפוזרים סביבך בעוד המרכז מתכנס בעצמו במין בדידות לא חדירה. התבוננתי בך לסירוגין, לא רציתי שתרגישי שאני יותר מדי רואה.
טלי. היית תלמידה שלי, ואז מודרכת, ואז קולגה. נשארנו בקשר. בוקר שבעה באוקטובר תפס אותך בביתך שבשדרות. היו איתך גם בן זוגך ובתכם הצעירה, שכבר לא גרה אתכם, אבל באותו סוף שבוע ישנה אצלכם עם החבר שלה. כמו כולם רצתם לממ"ד כשהתחילו האזעקות, כביכול הכי מתורגלים ומורגלים, אך מתחת לשכבת העור והיום-יום – גם הכי פצועים מראש. שנים של סבבים ומרכזי חוסן. נפילות ליד גן השעשועים והמשרד. קיפאון לא צפוי כשהאזעקה תפסה אותך פעם בקניון עם התינוקת על הידיים, כאב בטן מציק שנשאר מאז.
נכנסתם לממ"ד כמו תמיד, קיללתם על השעה וההפרעה בבוקר החג, ואז החלו לזרום הידיעות. הבת הגדולה שלך הייתה במסיבה.
הודעת טקסט קצרה: "מלא טילים, אמא, אני באה הביתה."
הודעה קולית משתנקת: "אוהבת אתכם הכי, לא יודעת איך נצא מכאן. תשלחו עזרה!!!"
שלושה ימים ישבתם ארבעתכם בממ"ד עד שאמרו שאפשר לצאת. צרורות ירי מבחוץ, תופת מתועדת, תופת מדומיינת. שלושה ימים ישבתם שם מעבר לכל אינסטינקט וסיבולת, מתקשרים לכל מחלץ אפשרי, בקושי מספיקים לפחד על עצמכם. רק עליה, ששם בחוץ, מי יודע איך. שני ניסיונות גיחה של הגברים לצאת לחפש אותה נחלו כישלון כבר בפתח הבית. שטח אש. רק כעבור שישה ימים ושלוש משלחות חיפוש מאולתרות בשטח המסיבה גיליתם סופית שהיא נורתה ומתה.
קיבלתי את פניך עם בכי בגרון וחיוך. חשבתי על החיוך העמוק והנצחי שלך, על גומת החן הנפלאה שבצדו. החיוך שאולי כבר לא יחזור להיות מה שהיה. החלפנו בינינו את הברכות השגורות. זרקת לי את ה"מה נשמע?" הכן והבלתי אפשרי של הימים ההם, ואני עניתי כמו שיכולתי לענות – כמו שכולם אז ענו – במילים אחדות ובכמה מחוות פנים וידיים, מוותרת על המאמץ לנסח, יודעת מראש מה אנחנו חולקות. יודעת גם מה אנחנו לא.
התיישבת לידי ונאנחת קלושות. עקבת במבטך אחר הילוכו של סיקסק. שאלתי אם את כותבת, ענית שלא, שהמילים מרגיזות אותך.
"את כועסת על מקור החיים והסדר," הצעתי. "על הכוחות שיוצרים משמעות."
שתקת. נראית לי כמו ילדה. שיחקת באצבעותייך בחול, מוללת את שולי השמיכה.
"מלחמה ארורה," סיננת. "משפחות החטופים. חוסם עורקים. סרט הזוועות. מיגונית המוות, הטבח, ההפקרה. כל המילים האלה שנכנסו לנו לחיים… שמת לב שדו"צ זה גם ירי דו-צדדי וגם דובר צה"ל?"
"השמדה עצמית בצד אחד של המטבע, ובצד האחר מי שמדבר אותה," הצעתי בחצי חיוך, ומיד הרצנתי. ברחנו לכמה רגעים אל הציניות, אבל היא הייתה כוזבת. מרחיקה ומרה.
"אני כל כך מצטערת, טלי," אמרתי ודמעות עלו בעיני. "מה שתצטרכי, מה שתרצי להגיד, גם את הכי מזעזע ובלתי מתקבל על הדעת – אני איתך."
הסתכלת בי בריכוז, כאילו בחנת את מידת יכולתי לסבול ואת כנות הצהרותי. כנראה מצאת את שחיפשת. המבט שלך נמס. לפתע התקשחו פניך, ובתנועה אחת חדה קמת והשלכת מעליך את בגדיך העליונים, כמו קללה. שעטת אל המים. קמתי גם אני ומיהרתי בעקבותיך. נעצרתי כשהגלים החמימים הגיעו לי לגובה המותניים, אבל את צללת והטבעת את כל כולך. אולי זה היה רעיון גרוע להסכים לבוא לכאן, חשבתי ונבהלתי. אולי יקרה משהו רע. נתקפתי בחילה. משהו רע כבר קרה, חשבתי, קרה וקורה ברגעים אלה ממש. הסיקסק התעופף מעלינו בקריאות מאיימות.
לבסוף התרוממת ונעמדת במים, פנייך מול פניי.
"הנה את," אמרתי בהקלה. "הנה אנחנו."
עינייך היו אדומות ונפוחות מהבכי של שלושת השבועות האחרונים ומהצלילה של עכשיו. מבטך חמק אל האופק. אני השתדלתי שלא להכביד, ליטפתי בכפות ידי את פני המים, אמרתי דבר שטות, שלחתי לכיוונך רק מעט קשר עין, אוהב ורך.
היינו קצת כך. העיניים שלך היו עייפות ורצו להיעצם. את נאבקת. בכל זאת גררת אותי עד הנה, חשבתי שאני שומעת אותך חושבת, ובשביל מה.
חייכתי אליך חיוך קטן.
"זה בסדר," אמרתי. "את לא חייבת לעשות או להגיד כלום. תני לקולות הגלים ולמים לשאת אותך."
עצמתי עיניים, הם נשאו גם אותי. לכמה רגעים נזכרנו שישנו קיום עטוף, רפוי, נתמך. ההווה שלח זרועות שקופות אל עבר ועתיד שהלב לא נמחץ בהם. ואז חלף בך גל זיכרון אחר, והבכי בא וטלטל אותך.
"את כל הילדוּת בשדרות היא עברה, את כל השירות הקרבי שהתעקשה לעשות… אפילו את הנסיעה לדרום אמריקה שכל כך פחדתי ממנה. בסוף הלכה במסיבה. פה, לידנו, אולי שעתיים לפני שהייתה אמורה להתקפל משם ולחזור לדירה שלה בקיבוץ.
אחד החברים שלה סיפר לי איך הם רצו יחד כמו משוגעים על האדמה היבשה של שדה תפוחי האדמה. וכל הזמן טילים בשמים ומחבלים וצעקות. ואיך היא פתאום נפלה ונעלמה, כאילו החליקה על סלע ונסחפה בנהר אדיר שאי אפשר להתנגד לו. ואז מישהו דחף אותו מאחור, שלא יסתובב ושימשיך לרוץ.
"העולם שלי חרב," אמרת, "אבל אין לי ברירה אלא להמשיך ולהיות אמא. אני מתמוטטת, אני מוכרחה להתמוטט, הבפנים שלי מתמוטט ואסור לי. נשארה לי עוד ילדה."
הסתכלתי בך והנהנתי לאט, לעצמי יותר מאשר כתשובה. את עמדת במים, לגמרי עמדת. הכתפיים שלך היו משוכות מעט מעלה, הגבות היו מכווצות בזווית שכזאת, שעם הכתפיים יצרו מין משולש – משולש כאב שהחזיק אותך. אמרתי לך, "אני כאן. אני והמים. את לא צריכה להחזיק את עצמך עכשיו."
למשך רגע או שניים סקרו אותי עיניך החומות, חיפשו הוכחות לאמת או לשקר, ואז נעצמו. סנטרך צנח על חזך. המשולש הפך לקולב שהכל נתלה עליו ברפיון מוחלט, בלאות עצומה. כפות ידיך נשמטו ממקומן על פני המים, הדלדלו לצדי גופך, חסרות חיים משלהן, רק מי הים אחזו והניעו אותן.
חשבתי במקומך, אולי היה עדיף לאבד כבר את כולם. לפחות אז לא היית צריכה להמשיך ולהחזיק, היית פשוט מרפה. חשבתי אך לא אמרתי את המילים בקול. שמטתי את ידי שיצופו לצדי גופי, כמו ידייך שלך. עצמתי את עיניי להתאחד עם תחושת ההישמטות, ואחר השבתי אליך את מבטי, החזקתי אותך במבטי, רך ומטושטש. בלבי הקפתי אותך, הצטרפתי אל המים. סביב סביב הקפתי אותך.
ראיתי את הגבות שלך מתרווחות, את הלסת שלך נשמטת, את אוויר הים הלח עובר דרך הסדק שפתחת. היה לי נדמה שהמרכז שלך מודע יותר לעור, שקווי המתאר שלך מצטללים קצת, מתקרבים קצת אל הליבה.
דקות ארוכות חלפו עד שידייך התעוררו לחיים והחלו לגשש אחר ידי. הושטתי לך אותן. בזהירות החזקנו ידיים, בתווך הזה ששרר בינינו עד גובה החזה והכתפיים. בתווך המלוח, החמקמק, הזולג ובלתי נתפס כמו הימים ההם; חלק וכבד יותר מגופינו המגושמים, הנוראים במשקלם.
פקחת את עיניך והראית לי תהומות חסרי חקר של עצב. סיפרת לי איך טיילתן יחד בערב שלפני, ואיך סוף סוף הצלחתן לדבר על הריב הגדול שהיה לכן כשחזרה מחו"ל, ואיך התחבקתן בסוף חזק חזק כאילו במקרה, או בזכות כוח נסתר כלשהו שדאג לכך שתספיקו. סיפרת לי את מה שהיא רצתה וכבר לא תספיק להיות.
בכינו יחד בצל השמש ההולכת ומאדימה, זוהרת על הכל.
שעת אחר הצהריים שלנו הלכה ואזלה. הצטמררנו. המים ליחכו את גופינו כאש. סובבנו גב לשקיעה ופסענו זו לצד זו אל החוף. צעד אחר צעד עזב הים את אחיזתו באיברינו והתחלף ברוח. החול הרטוב עוד הניח לכפות רגלינו לשקוע בו, להקל עלינו מעט מהמשקל העודף שחזרנו לשאת. גומת החן שלך הסתמנה אך בקושי, ואני דמיינתי אותה שרויה בתרדמת עד לחיוך המחייה של העתיד לבוא.
"מחכים לי במלון," אמרת. "שלא ידאגו."